הגיל הוא גורם סיכון דומיננטי לכמה מהמחלות הנוירולוגיות הנפוצות ביותר. הזדקנות ביולוגית כוללת שונות בין-אישית בקצב ההזדקנות וניתן לחשב אותה על סמך סמנים ביולוגיים קליניים או נתוני מתילציה של DNA בין גישות אחרות. החוקרים ביקשו לבחון את ההשערה שגיל ביולוגי גבוה מגילו הכרונולוגי משפיע על הסיכון לאבחון נוירולוגי עתידי ולהתפתחות סימנים חריגים בבדיקה קלינית.
עוד בעניין דומה
לאחרונה, פורסמו בכתב העת Brain, ממצאיו של מחקר שעסק באנליזת נתונים ממחקר האימוץ/התאומים השבדי להזדקנות (SATSA).
במחקר הוכללה קבוצה עם 3,175 הערכות של 802 חולים הנמצאים במעקב במשך כמה עשורים. נוצרו שישה מדדים של הזדקנות ביולוגית: שני גילאים פיזיולוגיים (שנוצרו ממדידות קליניות ובדיקות דם סטנדרטיות) וארבעה מדדי גיל מתילציה בדם. ההשפעות שלהם על שבץ עתידי, דמנציה או אבחנה של פרקינסון, או התפתחות של סימנים קליניים חריגים, נקבעו באמצעות ניתוח הישרדות, עם ובלי ריבוד על ידי זוגות תאומים. גילאים פיזיולוגיים מבוגרים יותר היו קשורים לסיכון לשבץ איסכמי; לדוגמה, התקדמות אחת בסטיית תקן בשארית PhenoAgePhys או KDMAgePhys הגדילה את הסיכון העתידי לשבץ איסכמי ב-29.2% (יחס הסיכונים: 1.29, רווח בר סמך 95%, 1.06-1.58,P=0.012) ו-42.9% (יחס הסיכונים: 1.43, רווח בר סמך 1.18-1.73, P=3.1 × 10−4), בהתאמה. לעומת זאת, גילאי מתילציה מבוגרים היו גורם מנבא חזק יותר לסיכון עתידי לדמנציה, שעלה ב-29.7% (יחס הסיכונים: 1.30, רווח בר סמך 1.07-1.57, P=0.007) לכל התקדמות בסטיית תקן ב-HorvathAgeMeth. גם גילאים פיזיולוגיים מבוגרים יותר היו קשורים באופן חיובי להתפתחות עתידית של רפלקסים לא תקינים של האישון ואובדן הליכה תקינה.
תוצאות המחקר מרמזות כי מדדים של הזדקנות ביולוגית עשויים להסביר את השונות בסיכון למחלה בין אנשים בני אותו גיל ומחזקים את המחקרים עם ההתערבויות הגירו-פרוטקטיביות עבור חולים עם הפרעות נוירולוגיות.
מקור: