במסגרת מחקר אשר ממצאיו פורסמו לאחרונה בכתב העת Pediatrics, ביקשו החוקרים לבחון את המינון וסוג התרופה הניתנת כטיפול קו ראשון, את היעילות ארוכת הטווח של חסמי IL-1, את אחוז המטופלים אשר משיגים הפוגה בהיעדר טיפול ואת הגורמים הקשורים להפוגה.
עוד בעניין דומה
במחקר זה החוקרים התבססו על מידע מרישומים רפואיים של עוקבה של מטופלים פדיאטריים. יעילות הטיפול הוערכה על- בסיס שיעור חזרות שנתי (annualized relapse rate – ARR). רגרסיה לוגיסטית דו-משתנית שימשה להערכת גורמים הקשורים להפוגה בהעדר טיפול. המחקר הנוכחי כלל סך של 85 נבדקים (2008-2018), עם מעקב ממוצע של 2.6 שנים.
תוצאות המחקר הדגימו, כי מתוך 56 נבדקים אשר קיבלו טיפול קו-ראשון, 14 טופלו בתת-מינון. בקרב 57 הנבדקים אשר טופלו עם אנקינרה, ה-ARR לפני ובזמן טיפול יומי עמדו על 3.05 ו-0.28, בהתאמה (P<0.0001). לאחר הפסקת/ הורדת מינון הטיפול עם אנקינרה, נרשמה עליה של 0.83 ב-ARRי(P<0.0001). מעבר מטיפול עם אנקינרה לטיפול עם קנקינומאב (N=5), נמצא קשור לעלייה ב-ARR (0.49 לעומת 1.46), אך הקשר לא היה מובהק (P=0.125).
בסוף תקופת המעקב, רק 9/58 נבדקים הפסיקו את כלל הטיפולים שנרשמו להם. הגורם היחיד שנמצא קשור להפוגה בהעדר טיפול היה קיצור אורך הטיפול עם אנקינרה.
מתוצאות מחקר זה עולה כי רוב הילדים עם פריקרדיטיס חוזרני, אשר זקוקים לטיפול עם חסם IL-1 כטיפול קו ראשון, מטופלים באופן לא נכון. מחקר זה מדגים את היעילות של אנקינרה, זאת על אף מיעוט החולים אשר השיגו הפוגה בהיעדר טיפול. ההבדל בשיעורי התגובה לאנקינרה ולקנקינומאב מרמזים על מעורבות אפשרית של IL-1α בפתוגנזה של פריקרדיטיס חוזרני.
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה