האם שחרור מאשפוז עם פגיעה חדה בכבד משפיעה על הסיכון להיפוגליקמיה חמורה או תמותה בנבדקים עם סוכרת סוג 2? מטרת המחקר הייתה להשוות את הסיכון להיפוגליקמיה חמורה ותמותה בין נבדקים עם סוכרת סוג 2 (Type 2 Diabetes - T2D) ששוחררו מאשפוז עם וללא פגיעה חדה בכבד.
עוד בעניין דומה
בין התאריכים 1 לינואר 2000 ועד 31 לדצמבר 2010, החוקרים זיהו מטופלים עם T2D שאושפזו עקב פגיעה חדה בכבד או עקב סיבות אחרות, מתוך מאגר הנתונים של ביטוח הבריאות הלאומי של טאיוואן. הם השתמשו במודל לסיכונים יחסיים מתוקנן למשתנים מרובים על שם COX לצורך השוואת הסיכון להיפוגליקמיה חמורה ותמותה בין מטופלים שאושפזו עקב פגיעה כבדית חדה (קבוצת המחקר) לבין אלו שלא (קבוצת מקרי הביקורת).
תוצאות המחקר הדגימו כי שיעורי ההיארעות של היפוגליקמיה חמורה תוך 90 יום ו-365 ימים לאחר שחרור מאשפוז עקב פגיעה חדה בכבד עמדו על 12.28 ו-5.59 לכל 1000 שנות אדם (יחס סיכונים מתוקנן של 1.92, רווח בר-סמך של 95%, 1.3-2.85), לעומת 7.35 ו-2.9 לכל 1000 שנות אדם (יחס סיכונים מתוקנן של 1.52-2.58) עבור נבדקים ששוחררו ללא פגיעה בכבד.
שיעורי ההיארעות של תמותה כעבור 90 ו-365 ימים לאחר שחרור מאשפוז עמדו על 82.4 ו-27.54 לכל 1,000 שנות אדם (יחס סיכונים מתוקנן של 1.73, רווח בר-סמך של 95%, 1.46-2.05) עבור נבדקים ששוחררו מאשפוז עם פגיעה חדה בכבד, לעומת 36.8 ו-9.3 לכל 1,000 שנות אדם (יחס סיכונים מתוקנן של 1.94, רווח בר-סמך של 95%, 1.69-2.24) עבור נבדקים ששוחררו ללא פגיעה בכבד.
ניתוח לפי תת-קבוצות לא הדגים השפעה משמעותית של גורמי סיכון הכוללים; גיל, מחלת כליות כרונית וטיפול תרופתי על הסיכון להיפוגליקמיה במטופלים ששוחררו מאשפוז עם פגיעה חדה בכבד. לעומת זאת, למין כן היתה השפעה משמעותית על הסיכון להיפוגליקמיה בנבדקים ששוחררו מאשפוז עם פגיעה חדה בכבד.
מסקנת החוקרים היתה כי מטופלים עם T2D ששוחררו מאשפוז עם פגיעה חדה בכבד נמצאים בסיכון מוגבר באופן משמעותי לאירוע של היפוגליקמיה חמורה ולתמותה כעבור 90 ו-365 ימים לאחר שחרור מאשפוז, בהשוואה לנבדקים ששוחררו ללא פגיעה כבדית בכלל.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה